בכמה משפטים

 כשמדברים על הזכות לפרטיות ומנועי חיפוש באינטרנט, מדברים בדרך כלל על פרטיות המחפשים. כלומר על כך שגוגל ושאר המנועים שומרים את היסטוריית החיפוש של הגולשים ומשתמשים בנתונים להצלבות לצרכי שיפור המערכת, שיווק, פירסום וכו’. אבל גם פרטיות המחופשים (אלה שעליהם מחפשים מידע) נמצאת במתקפה לנוכח השכלול המדהים ביכולת חיפוש המידע ואגירתו.

קודם כל גוגל

היום הדבר הראשון שרובנו עושים כשאנחנו שומעים שם של מישהו (תחשבו עבודה, דייט, לימודים, חבר מן העבר, מכר של מכר) זה להקיש את שמו בגוגל. (את השם שלנו עצמנו אנחנו לא צריכים לשמוע בשביל לחפש - מה שמכונה “חיפוש אגו”). בתשובה מקבלים מידע על מקומות עבודה של אדם, ארגונים שבהם היה חבר, תחביבים, פסקי דין שבהם היה מעורב (למשל, סכסוך במשפחה, מכירת נכס), איזכור שלו בכל עיתון-בלוג-טוקבק, וכו’.

לכאורה, מדובר במידע ציבורי שפורסם איפהשהו, כך שאין בעיה. גוגל הרי לא חושפים מידע ממקורות חסויים-שמורים. אבל השאלה היא, האם כיום, כאשר הטכנולוגיה מאפשרת אגירה-חיפוש-אחזור מידע בקנה מידה אדיר, יש להגן על פרטיות מידע שנחשב בעבר ציבורי? לדוגמא, תיקים בבית משפט היו תמיד פומביים. זה עקרון יסוד במשטר דמוקרטי: פומביות הדיון. אבל בעבר, נהנה מידע כזה מ”פרטיות דה-פקטו”, שכן מי שרצה לעיין בתיק היה צריך ללכת לבית משפט, להתמודד עם פקידים זעופים, לחפור בארכיונים, להתמלא בהרבה אבק. היום: המידע נמצא במרחק הקשה בגוגל. תחשבו על ההבדל בין הפגיעה בפרטיות של השכנה הערומה כשראו אותה החבר’ה מהמרפסת ממול, לעומת הפגיעה בה כשהקליפ שצילמו אותה מקבל 20 מיליון כניסות ביוטיוב. תחשבו על ההבדל בין פרסום על השתתפות בכנס בעלון האגודה ההומו-לסבית של פרדס חנה, לעומת פרסום דומה הנמצא בחיפוש בגוגל.

אות קין מודרני

בית משפט אמריקני דחה לאחרונה תביעה של אדם שטען כי פוטר בעקבות חיפוש גוגל שערך עליו מעבידו, שגילה כי הורחק משירות צבאי בחיל האוויר. ברור, עם זאת, שאין כמעט מעביד שלא בודק טוב טוב את ההסטוריה של עובדיו בגוגל לפני, תוך כדי, ולאחר סיום עבודתם אצלו. המידע יכול להיות שגוי, ולהוביל לתוצאות הרות גורל בעבור האובייקט, שיאלץ להתמודד עם מעין אות קין מודרנית שלא קל להסיר. המידע יכול להיות מטעה. הוא גם יכול להיות מדוייק, אבל לא ראוי לאיחזור ושימוש בהקלקה פשוטה.

 מי שטינקר?

הנה, למשל, סיפור מהניו יורק טיימס על אתר חדש: whosarat.com, או בעברית, מיהו-שטינקר.קום. האתר אוסף ומפרסם מידע על מודיעים וסוכנים משטרתיים, כולל תמונות, מסמכים משפטיים ופירוט התמורה שקיבלו בעבור הדיווח או ההלשנה על חבריהם. האתר מתגאה שחשף עד כה יותר מ-4,000 מודיעים ו-400 סוכנים סמויים. במקרה אחד, ה-FBI נאלץ להתערב ו”להעלים” עד, שתמונותיו שהופיעו באתר ומידע על סיועו למשטרה נשלחו לשכניו והודבקו על עמודים ומכוניות בסביבת מגוריו. מיותר לציין, שרשויות אכיפת החוק לא אוהבות את האתר הזה, ויש ניסיונות לחסום את הגישה באינטרנט לחלק מהמסמכים המשפטיים. פראנק באומן, תובע פלילי לשעבר ומרצה באוניברסיטת מיזורי מצוטט במאמר באומרו כי “האתר ראוי לגינוי ומסוכן. אנשים ימותו כתוצאה מזה”.