בכמה משפטים

בשעה טובה הפך בשבוע שעבר תיקון מספר 9 לחוק הגנת הפרטיות (ליתר דיוק, חלק ממנו) לחוק. המדובר בהצעת חוק ממשלתית שעסקה בשלושה נושאים עיקריים: הסכמה מדעת, פרטיות המת, ופיצויים ללא הוכחת נזק. נושא פרטיות המת פוצל מההצעה לצורך דיון נוסף בוועדת חוקה. עניין ההסכמה מדעת והפיצויים ללא הוכחת נזק הוספו לחוק.

פרטיות המת היא נושא מורכב. מצד אחד, נראה לנו לא סביר שאדם זכאי ליהנות מפרטיות בחייו, אך מיד לאחר מותו תהפוך פרטיותו למרמס, כך שאפשר יהיה לפרסם עליו פרטים אינטימיים או תמונות מבזות. יש גם אמרת אגב ידועה של בית המשפט העליון בפס”ד סקולר נ’ ג’רבי (השופט גולדברג), שלפיה הזכות לפרטיות נמשכת לאחר המוות. מהצד האחר, נראה שלמת אין באמת אינטרס בפרטיות (הוא כבר מת, מה איכפת לו), כך שהזכות לפרטיות מהווה בעצם מסך המסווה אינטרסים שונים (כמו כבוד המשפחה). תחשבו למשל על ההתנגדות של משפחתה של עפרה חזה לחשוף את סיבת מותה. וכבוד המשפחה (ויש כבוד) אינו מהווה זכות (חוקתית) המצדיקה פגיעה באינטרסים חזקים מתחרים, כגון חופש הביטוי. בכל אופן, ועדת חוקה הפרידה, וטוב שהפרידה, בין חלק זה של הצעת החוק לבין החלקים האחרים, שעליהם היתה הסכמה.

נושא ההסכמה מדעת הוא חשוב. עילת התביעה על פי חוק הגנת הפרטיות כוללת את היסוד של “העדר הסכמה”. כלומר, הסכמת הנפגע אינה מהווה טענת הגנה על פי החוק, אלא העדר הסכמה מהווה חלק מהעילה עצמה. מכאן שחשוב לדקדק ולבחון מה באמת שווה ההסכמה. לצערנו, במקרים רבים “מסכימים” אנשים לפגיעה בפרטיותם מבלי שהם מודעים להשלכות ההסכמה או אף לעצם הבעתה. כך, למשל, חותמים לקוחות של בנקים על הסכמים ארוכים-ארוכים (המון אותיות קטנות) המאפשרים לבנק לסחור במידע אישי אודותיהם; או אנשים המצטרפים למועדוני לקוחות בסופרמרקט או בבית מרקחת, מבלי לדעת שהם מאפשרים בכך לנתח את הרגלי הקניות שלהם ולחלוק מידע זה עם גורמים אחרים. לכן חשוב, שהתיקון לחוק מכניס להגדרת הביטוי “הסכמה”, שבעבר היה פשוט “במפורש או מכללא”, את המונח “מדעת”. תיקון זה גם מקרב את הגדרת ההסכמה בחוק הגנת הפרטיות לזאת שבדירקטיבת הגנת המידע האירופית.

לבסוף: פיצויים ללא הוכחת נזק. המדובר בכלי חקיקתי שאומץ מחוק איסור לשון הרע. הן במקרים של פגיעה בשמו הטוב של אדם והן במקרים של פגיעה בפרטיותו קשה לתובעים לכמת את הנזק, שכן מדובר בפגיעה באינטרס נפשי-רגשי, לא מונטרי (בפרטיות אף יותר מבלשון הרע). אנו יודעים, שקושי זה מתבטא בפסיקת פיצויים נמוכים מאוד, סמליים ממש, על ידי בתי המשפט. בא המחוקק, ומאפשר לנפגעים לתבוע סך של 50,000 שקל בגין פגיעה בפרטיותם (100,000 שקל על פגיעה מכוונת), מבלי להוכיח נזק. תיקון זה ידרבן נפגעים, שעד עתה בחרו להבליג, להגיש תביעות. זה טוב, מאחר שאנו יודעים שהפגיעות בפרטיות הן מרובות הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי במערכת המשפט. פיצויים ללא הוכחת נזק יגבירו את האכיפה הפרטית - על ידי אינדיווידואלים - של החוק. כלי נוסף בהקשר זה הוא התובענה הייצוגית. משרד המשפטים עובד כיום על תזכיר חוק לתיקון חוק הגנת הפרטיות, שלפיו יתווסף החוק לרשימת החוקים (בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות 2006) שניתן להגיש על פיהם תובענה ייצוגית. הבעיה העיקרית עם סעד הפיצוי ללא הוכחת נזק הוא שהוא יחול רק על פגיעות בפרטיות תחת פרק א’ לחוק (סעיף 2), ולא על פגיעות תחת פרק ב’, הוא פרק מאגרי המידע. נראה, שדווקא פגיעות בפרטיות במסגרת מאגרי מידע, שהן לכאורה “טכניות” ו”פעוטות”, אך בפועל גורמות נזק הולך ומצטבר לפרטיות של אדם, מחייבות סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק. החשש הוא, כי האינטרס של המדינה לגונן על עצמה מפני תביעות של אזרחים הוא שהכריע כנגד הרחבת הסעד החדש גם לפרק ב’ לחוק.