בכמה משפטים

ניצחון חשוב לספקיות שירותי אינטרנט ולאתרים המפרסמים תוכן שמעלים גולשים, במאבקם כנגד חשיפה לאחריות משפטית: בית המשפט לערעורים (9^th Circuit) האמריקני פירסם בשבוע שעבר החלטה בעניין של Perfect 10, Inc. v. CCBill, העשויה להרחיב משמעותית את ההגנות החוקיות של ספקיות שירותי אינטרנט ואתרי תוכן בגין תביעות על הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות, ועוד.

פרפקט 10 מפעילה אתרי אינטרנט פורנוגרפיים. אתרים שונים באינטרנט מפרסמים ללא רשות תמונות וקטעי וידיאו מאתר פרפקט 10. פרפקט 10 הגישה תביעה על הפרת זכויות יוצרים ועל פגיעה בזכותם של המצולמים שתמונותיהם לא יופצו ללא הסכמתם (מה שנקרא במשפטית, “הזכות לפרסום”, ראו פסק הדין בעניין אריאל מקדונלד בישראל). כנהוג בעניינים אלה, הוגשה התביעה לא כנגד האתרים/הגולשים המפרים עצמם (משימה קשה וסיזיפית), אלא כנגד חברות המספקות שירותי אינטרנט שונים לאתרים/גולשים אלה (שירותי אירוח (הוסטינג) על ידי אחת הנתבעות; גביה (בילינג) על ידי אחרת).

הנתבעות הסתמכו על שני סעיפי חוק המעניקים פטור מאחריות למי שמשמש רק “צינור” או “אכסניה” לתכנים מפרים. ראשית, סעיף 230 ל- Communications Decency Act (CDA) מעניק הגנה לספקיות שירותי אינטרנט, אתרים ובלוגרים מפני אחריות בגין תכנים שהעלו לרשת, שנוצרו על ידי אחרים (למשל, בלוג שבמסגרתו מתפרסמת תגובה של קורא הכוללת דברי לשון הרע; אתר המפרסם תצלום חושפני שהעלה גולש, המתברר כתצלום של אדם אחר שפרטיותו נפגעת; אתר מכירה והשכרה של דירות הכולל הודעות גזעניות כגון “לא לבני מיעוטים” - ראו בעניין זה פרשת Craigslist). סעיף 230 אינו חל על “תביעות קניין רוחני” או על עילות תביעה פליליות. בית המשפט פירש את החריג לפטור בצמצום רב ופסק, כי הביטוי “תביעות קניין רוחני” מתייחס רק לתביעות על פי דיני הקניין הרוחני הפדרליים, כך שהפטור כן חל על תביעות בגין הזכות לפרסום, סימני מסחר, סודות מסחריים, ועוד. (כלומר, תובע חסום בפני הגשת תביעה נגד אתר, שפירסם מידע שהעלה גולש, הפוגע בסוד מסחרי של התובע. התובע יכול “לחפש” את הגולש אך לא לתבוע את האתר). זאת החלטה משמעותית בעבור אתרים המשתמשים בתוכן שנוצר על ידי גולשים (כלומר, אתרי “ווב 2.0“). לדוגמא, גם אם מדינות ארה”ב יחוקקו (כצפוי) חוקים הבאים לרסן את הפגיעה בזכויות שונות המתרחשת באתרי שיתוף חברתי (כמו מייספייס), חוקים אלה יהיו בלתי אכיפים כלפי כל מי שאינו אחראי ישירות לתוכן הפוגעני. במילים פשוטות, אין יותר תביעות כנגד ספקיות שירותי אינטרנט, אתרים ובלוגים המשמשים רק “אכסניה” או “צינור” לתוכן פוגע, למעט תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים.

מה שמביא אותנו לסעיף החוק השני, סעיף 512 ל- Digital Millennium Copyright Act (DMCA), העוסק בזכויות יוצרים, ושעליו כתבתי כאן לפני כשבועיים בהקשר של פרשת ויאקום נ’ גוגל. סעיף 512 עוסק בהגנת אתרי אינטרנט וספקיות שירות מפני אחריות להפרת זכויות יוצרים במסגרתם, כל עוד הם אינם מודעים להפרה כזאת, ואם מיידעים אותם, הם מסירים מייד את היצירות המפרות (הליך של “הודעה והסרה”). גם סעיף זה פורש בצמצום רב על ידי בית המשפט, באופן הדוחה טענות בדבר “ידיעה קונסטרוקטיבית” של הנתבעת בדבר יצירות מפרות המוצגות באמצעותה. כך, למשל, נפסק, כי הודעות הפרה והסרה חייבות להיות מנוסחות בדיוק על פי הדרישות המפורטות של סעיף 512(C)(3)(a) לחוק (כולל זיהוי התוכן המפר והצהרה, תחת שבועה, כי מוסר ההודעה הוסמך לפעול בשם בעל זכויות היוצרים המופרות), וכי אין אפשרות לצרף הפרות אחדות להודעה אחת. (צריך לזכור, כי ויאקום, למשל, טוענת שביוטיוב מופיעות יותר מ-100,000 יצירות מפרות בבעלותה, שנצפו כבר יותר מ-1.5 מיליארד פעמים. זה הרבה הודעות שצריך לשלוח…). כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה, כי הנתבעות יכולות היו להניח, כי אתרים עם שמות כגון illegal.net או stolencelebritypics.com מציגות תכנים מפרים. בית המשפט קבע, כי אין נטל על הנתבעות לברור תכנים המועברים דרכם, אף אם אלה נראים חשודים, וכי רק ידיעה קונקרטית וודאית תבטל הזכאות לפטור על פי סעיף 512.

חשוב לציין, כי בית המשפט לערעורים צפוי לפסוק בקרוב בשתי תביעות נוספות שבהן מעורבת פרפקט 10, אחת נגד גוגל ואמזון, והאחרת נגד מסטרקארד וויזה, העשויות להאפיל בחשיבותן על פסק הדין שנדון כאן. יהיה מעניין.