הפרשה של חקירת הרצח של הילדה תאיר ראדה מעוררת תחושה קשה בקרב הציבור. עושה רושם שהוריה של ראדה אינם משוכנעים שהמשטרה מחזיקה בעבריין, מה שמעלה ספקות עמוקים אצל כל מי שצופה בהתרחשויות מרחוק. הנאשם ברצח, רומן זדורוב, חזר בו מהודאתו ברצח וטוען לחפותו, וכמובן שאם הוא אינו האיש הנכון, הרוצח מסתובב חופשי. וזה לא בא בחשבון.

לכן היה אפקט דרמטי לחשיפה בתקשורת לפני כשבועיים, כי יומיים לפני הרצח גלש זדורוב לאתר אינטרנט שבו מתוארות שיטות הקגב להכנעת אדם באמצעות שיסוף גרונו בסכין, וכי מדו”ח הנתיחה הפתולוגית עולה כי ראדה נרצחה בשיטה זהה - שיסוף אב העורקים בצוואר.

לא ברור לי כיצד הגיע המידע לידי המשטרה. האם מדובר בניתוח המידע על המחשב האישי של זדורוב, או בהבאת היסטוריית החיפוש שלו באתרי חיפוש ברשת. מכל מקום, בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט לערעורים בטקסס הורשע אדם ברצח על רקע ראיות דומות (כלומר, ראיות על גלישה באינטרנט שהושגו על ידי חיפוש במחשב).

הרוצח, פטריק רוסו, מנהיג כנסיה מקומית בסביבות אוסטין, טקסס, נחקר על רקע קשר שיצר עם הנרצחת לצורך רכישת ביתה שעמד למכירה. בחיפוש במחשבו האישי, שבוצע באמצעות התוכנה הפורנזית EnCase המשמשת רשויות ביטחון ואכיפת חוק לסריקת כל המידע הנמצא על מחשב, כולל מידע שנמחק על ידי המשתמש, נמצא כי נהג לגלוש ולהוריד קבצים מאתר Necrobabes.com. המדובר באתר המספק (כהגדרתו)  “אימה ארוטית למבוגרים”, ובו תמונות של נשים, ערומות בדרך כלל, בפוזות של קשירה, חנק והטבעה. בין היתר, צפה רוסו בתמונות המתארות חנק ידני או באמצעות חבל או כבל - סיבת המוות של הנרצחת. הוא גלש באתר יומיים לפני יום הרצח.

בצו חיפוש נפרד, דרשה - וקיבלה - המשטרה מידע מספקית שירותי האינטרנט (ומנוע החיפוש) AOL, על חיפושים שביצע רוסו למילה “חנק” (”asphyx”). בית המשפט התמודד, בין היתר, עם טענות כי הבאת הראיות אינה חוקית וכי החיפושים פגעו בזכויותיו של הנאשם.

ובהמשך לפוסט הקודם - טוויטר כמובן לא לבד. אתרים שבהם גולשים בוחרים לחשוף מידע אישי הם ה-דבר כיום ברשת. בין אם מדובר ברשתות חברתיות כ-Facebook ו-Myspace, באתרי שיתוף תמונות כ-Flickr ו-Photobucket, באתרי שיתוף קישורים כמו Delicious, בבלוגים, פודקסטים (הנה שלנו - גיל גייר, אפי פוקס ואני), וכו’. עושה רושם שכיום הגולש הממוצע מחפש דרכים נוספות לחשוף מידע אישי, לא להגן עליו. השאלה היא, האם מפרסמי התוכן חושבים על כך שהמידע יהיה ניתן לאיחזור וחיפוש גם בעוד שנים רבות. האם ביל קלינטון או ג’ורג’ בוש (הבן) היו נבחרים לנשיאות אילו היו מפרסמים פרופיל בפייסבוק או בלוג בימי הקולג’ העליזים שלהם? ואם בעבר היה לציבור עניין בחשיפה של מידע אישי של סלבריטאים, כיום ברשת כולם סלבריטיס, כולם חושפים ונחשפים, צופים ונצפים.
מכל מקום, נראה שהמינוח המדוייק למה שהגולשים רוצים הוא שליטה - שליטה על מטרות השימוש במידע, זהות הזכאים לגשת למידע, ותוכן המידע המפורסם. פרטיות כשליטה על מידע אישי.

עד כמה באמת חשובה לנו הפרטיות שלנו? זאת מן הסתם שאלה שמשפטנים העוסקים בתחום צריכים לענות עליה לפני שיקימו מנגנונים חוקיים ורגולטוריים לאכיפת הזכות, המוגדרת מאז 1992 בישראל כזכות יסוד חוקתית (ע”פ חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). כך, למשל, מחקר שהתפרסם לאחרונה הראה, שרוכשים של צעצועי מין באינטרנט היו מוכנים לשלם כ-60 אגורות נוספות על כל קניה של 15$ בעבור שמירה על פרטיותם. זה הרבה או מעט? לא ברור.

הפנים השונים של השאלה באו לידי ביטוי בסערה-בכוס-מים שהתרחשה בסוף השבוע סביב שידור הכתבה “האודישן הגדול” בתוכנית “אולפן שישי” של ערוץ 2. במסגרת הכתבה נראו קטעים מתוך אודישנים לסרט “הסודות” של אבי נשר, שבמסגרתם חושפות שחקניות ידועות מידע אישי על חייהן בתגובה לשאלות שהפנה אליהן נשר. בין היתר, הופיעו בכתבה אודישנים של אגם רודברג, אפרת בוימולד ושירי מימון.

רודברג, בוימולד ומימון מוחות על פגיעה בפרטיותן? הלא כל צעד שלהן מצולם ומתועד (וסביר להניח שהן יימחו אם הוא לא יצולם ויתועד… ) ועוד במסגרת אודישן לסרט? בפני מצלמות ערוץ 2? לאיזה פרטיות בדיוק הן מצפות? נראה שצריך לבחור - או פרטיות או “כוכב נולד”, זה לא הולך ביחד.

אולי בכל זאת

ואולי בכל זאת? מי שמוכנה לחשוף סודות אינטימיים בפני במאי של סרט לאו דווקא מוכנה לעשות כן ביום שישי בערב מול כל עמישראל. מתארת את זה השחקנית שירה וילנסקי, שקטעים מהאודישן שלה הופיעו בכתבה: “נתתי אישור להשתמש באודישן שלי, אבל לא ידעתי שישתמשו בקטעים שבהם אני מדברת על חיי האישיים. כשצפיתי בכתבה זה לא היה כיף גדול. לא הרגשתי נוח כשראיתי באילו קטעים הם השתמשו”.

פרטיות כשליטה

פרטיות זה שליטה. שליטה באינפורמציה אודות אדם שתימסר לרבים. שליטה למי המידע יימסר (וילנסקי מוכנה שיימסר לצוות ההפקה של הסרט אבל לא למדינת ישראל); שליטה במטרות השימוש במידע (לאודישן כן; לחדשות לא). תופעה נוספת שממחישה היטב את הגבול בין אקסהביציוניזם לבין עמידה על הזכות לפרטיות היא שירות האינטרנט המצליח TWITTER

אתר טוויטר הוא אחד התופעות הבולטות בווב 2.0. המטרה מפורטת באתר:

A global community of friends and strangers answering one simple question: What are you doing? Answer on your phone, IM, or right here on the web!

כלומר, מדובר במעין מיקרו-בלוג, שבמסגרתו אנשים מעדכנים מדי פעם (או בכל רגע), באמצעות הטלפון או האינטרנט את שאר העולם בשאלה מה הם עושים עכשיו. פוסט מקסימלי בטוויטר הוא בן 140 אותיות. כך שפוסט טיפוסי נראה כמו “אוכל בייגלה”, או “חזרתי מפאב: משתין”, או “חייב להתקלח”, או “הוגש כתב אישום נגד קצב?”

האתר הושק ביולי 2006 על ידי מקימיו של שירות הבלוגים של גוגל, בלוגר, וצבר במהירות פופולריות אדירה. אפילו למועמדים לנשיאות ארה”ב ברק אובמה וג’ון אדוארדס יש טוויטר משלהם. יש כבר בלוגים על טוויטר ומנועי חיפוש מיוחדים לטוויטר, שילובים בין טוויטר לבין אתרי מפות (כדי שאפשר יהיה לראות איפה על הגלובוס נמצא כל כותב), ושירותים מתחרים.

אם בעבר, יומן אישי היה מוחבא במגירה נעולה, כיום אנשים מתחרים בעדכון היקום על מעשיהם עד הפרט האינטימי או הטריוויאלי האחרון. נראה שטוויטר משקף את האובססיה המתרחבת לביטוי עצמי (גם מאוד אישי), מחד גיסא, ולפיקוח או הצצה לחיי אחרים, מאידך גיסא.

אבל עדיין, בין אם אני אפרת בוימולד באודישן לסרט ובין אם אני טוויטריסט ששופך הגיגים ואינפורמציה כברז מקולקל, אני רוצה שהשליטה תישאר בידי. הבחירה אם לגלות פרט X ולהסתיר פרט Y, לשתף אדם זה או אחר, למסור מידע למטרה מסויימת או שונה. זאת מהותה של הזכות לפרטיות.

גוגל שוב בכותרות שלא לטובתה: החברה דורגה ראשונה מבין 20 אתרי אינטרנט מובילים כבעלת מדיניות עסקית ונהלים המסכנים את פרטיות הגולשים. כך על פי דו”ח של ארגון זכויות האדם הבריטי Privacy International. (ויקיפדיה ו-eBay זכו בציונים הטובים ביותר).
הדו”ח מדגיש את היקף אגירת שאילתות החיפוש על ידי גוגל, השקתם של שירותים חדשים ופוגעניים (כגון Street View) ללא התייעצות ציבורית, ומדיניות פרטיות מעורפלת ואולי אף מטעה.
דומה שלא עובר שבוע ללא חשיפה של “תעלול” פרטיות חדש של החברה. למי שלא עקב, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בסוף השנה שעברה (2006) דרשה ממשלת ארה”ב מגוגל גישה לכל שאילתות החיפוש של הגולשים במשך שלושה חודשים, במסגרת הליכים לאכיפת חוק נגד פורנוגרפיה ברשת. גוגל אמנם סירבה (לא מטעמי פרטיות הגולשים, יש לציין), אך הפרשה העלתה לתודעת הציבור את עצם העובדה שגוגל אוגרת מידע כזה לפרקי זמן ארוכים.
לפני כחודשיים הכריזה גוגל על רכישת ענקית הפרסום המקוון Doubleclick, הלא היא “אוייבת הציבור” של פעילי הפרטיות בעולם. Doubleclick מפלחת את שוק הגולשים באמצעות קוקי’ס מובחרים במיוחד, הנשלחים אל המשתמשים מכל אתר ואתר ברשת הלקוחות (הגדולה) של החברה. השילוב בין מאגרי המידע האישי של גוגל ו- Doubleclickמעורר חששות, ובצדק.
ואילו בשבוע שעבר השיקה גוגל את שירות Street View, המצטרף לשירותי Google Maps ו-Google Earth הנפלאים (כמו רוב שירותיה של גוגל), ומאפשר לגולשים לצפות ברחובותיהן של ערי ארה”ב לא רק ממעוף הציפור אלא גם מגובה העיניים. בלוגרים ואתרים רבים מיהרו לאתר ב- Street View תמונות העשויות להביך כמה אנשים.
בתוך כך, נפתחה נגד גוגל חקירה של ה-FTC האמריקני (בוחן את עסקת Doubleclick) ושל ועדת סעיף 29 האוכפת את דיני הגנת הפרטיות האירופיים (בוחנת את מדיניות אגירת המידע). בקיצור: חגיגת פרטיות שלמה.
גוגל מגלה שלא קל להיות מספר אחת. וכמו שמיקרוסופט נאלצה להתמודד עם דיני ההגבלים העסקיים, נתקלת גוגל ברגולציה החמה החדשה, דיני הגנת המידע והפרטיות.
(תרשו לי לנצל את ההזדמנות להפנות לפודקאסט המשפטי העברי הראשון (אליעזר בן יהודה היה גאה), פ.עו”דקאסט, שם אפשר לשמוע אותי מדבר עם חברים, אפי פוקס (“קודח”) וגיל גייר, על משפט, טכנולוגיה ומה שביניהם).  
 

עושה רושם שכל פעם שאני כותב משהו, הנושא הוא גוגל. כאילו אני נטפל אל החברה בכוונה. אז זהו שממש לא: אין כמו גוגל. אני ממש אוהב את החברה - טוב, יותר נכון, את האתר הזה. מה זה אוהב - יותר מכל דבר אחר חוץ מכמה בני אדם. ברצינות: אין כמו גוגל. איפה היינו בלי הדבר הזה? זה ממש נס. פלא לכל מי שמעוניין באינפורמציה. פשוט אי אפשר לתפוס את היכולת העצומה הזאת לשלוף פריט מידע ספציפי, מדוייק להחריד, מתוך הכמות האינסופית של אינפורמציה ו”רעש” שצפים להם ברשת, בסייברספייס.

Street View

טוב אבל בכל זאת: גוגל שוב מרגיזים את המעוניינים בפרטיות. קודם כל, יש את העניין של המפות. כולם מכירים את האפליקציה המדהימה Google Maps, המאפשרת לראות מפות של כל מקום בעולם, כולל תמונות לוויין, ובמקרה של ארה”ב, ברזולוציה גבוהה מאוד. ובכן, גוגל שיפרו את הרזולוציה כך שכעת ניתן, בערים מסויימות בארה”ב, לראות רחובות שלמים ברמה של הולך רגל. כלומר, אפשר ממש להציץ לתוך חלונות, לראות בני אדם משוטטים, מעשנים סיגריה, עושים רולר-בליידס (אבל גם נכנסים לחנויות פורנו, משתינים ברחוב, ומתחרמנים על הדשא - ראו כאן בבלוג של המגזין Wired). לא מדובר בצילומי לוויין, אלא בצילומים שנאספו על ידי מצלמות שנשלחו לשטח. בקיצור, חגיגה לחובבי טיולים וירטואליים (ומציצנות), ודגל אדום נוסף לשומרי הפרטיות. (דרך אגב, מיקרוסופט לא נשארו הפעם חייבים והשיקו מוצר מתחרה שלהם. מעניין שגוגל מרכזת הצילומים בערים בחוף המערבי, בעוד שמיקרוסופט הלכו על ניו יורק).

חקירה באירופה

אפרופו שומרי הפרטיות: האיחוד האירופי פתח בחקירה נגד גוגל בחשד שהחברה מפרה את חוקי הפרטיות והגנת המידע. בין היתר, בוחן האיחוד את שמירת הסטוריית החיפוש של הגולשים בידי גוגל לתקופה של 18-24 חודשים (”למטרות מסחריות ומטרות אבטחה”, לטענת החברה), ואת הצבת קוקי, האוסף מידע אישי, במחשבי הגולשים לתקופה של 30 שנה. בכל אופן, מעניין לקרוא מה האחראי על הפרטיות בגוגל, פיטר פליישר, חושב בנושא. מעניין גם לקרוא את מאמר השער של הניו יורק טיימס ביזנס של יום א’ בנוגע לאלגוריתם החיפוש של גוגל ושיפורו ההולך ונמשך בידי צוות, בראשותו של איש מחשבים ישראלי, אודי מנבר.

 כשמדברים על הזכות לפרטיות ומנועי חיפוש באינטרנט, מדברים בדרך כלל על פרטיות המחפשים. כלומר על כך שגוגל ושאר המנועים שומרים את היסטוריית החיפוש של הגולשים ומשתמשים בנתונים להצלבות לצרכי שיפור המערכת, שיווק, פירסום וכו’. אבל גם פרטיות המחופשים (אלה שעליהם מחפשים מידע) נמצאת במתקפה לנוכח השכלול המדהים ביכולת חיפוש המידע ואגירתו.

קודם כל גוגל

היום הדבר הראשון שרובנו עושים כשאנחנו שומעים שם של מישהו (תחשבו עבודה, דייט, לימודים, חבר מן העבר, מכר של מכר) זה להקיש את שמו בגוגל. (את השם שלנו עצמנו אנחנו לא צריכים לשמוע בשביל לחפש - מה שמכונה “חיפוש אגו”). בתשובה מקבלים מידע על מקומות עבודה של אדם, ארגונים שבהם היה חבר, תחביבים, פסקי דין שבהם היה מעורב (למשל, סכסוך במשפחה, מכירת נכס), איזכור שלו בכל עיתון-בלוג-טוקבק, וכו’.

לכאורה, מדובר במידע ציבורי שפורסם איפהשהו, כך שאין בעיה. גוגל הרי לא חושפים מידע ממקורות חסויים-שמורים. אבל השאלה היא, האם כיום, כאשר הטכנולוגיה מאפשרת אגירה-חיפוש-אחזור מידע בקנה מידה אדיר, יש להגן על פרטיות מידע שנחשב בעבר ציבורי? לדוגמא, תיקים בבית משפט היו תמיד פומביים. זה עקרון יסוד במשטר דמוקרטי: פומביות הדיון. אבל בעבר, נהנה מידע כזה מ”פרטיות דה-פקטו”, שכן מי שרצה לעיין בתיק היה צריך ללכת לבית משפט, להתמודד עם פקידים זעופים, לחפור בארכיונים, להתמלא בהרבה אבק. היום: המידע נמצא במרחק הקשה בגוגל. תחשבו על ההבדל בין הפגיעה בפרטיות של השכנה הערומה כשראו אותה החבר’ה מהמרפסת ממול, לעומת הפגיעה בה כשהקליפ שצילמו אותה מקבל 20 מיליון כניסות ביוטיוב. תחשבו על ההבדל בין פרסום על השתתפות בכנס בעלון האגודה ההומו-לסבית של פרדס חנה, לעומת פרסום דומה הנמצא בחיפוש בגוגל.

אות קין מודרני

בית משפט אמריקני דחה לאחרונה תביעה של אדם שטען כי פוטר בעקבות חיפוש גוגל שערך עליו מעבידו, שגילה כי הורחק משירות צבאי בחיל האוויר. ברור, עם זאת, שאין כמעט מעביד שלא בודק טוב טוב את ההסטוריה של עובדיו בגוגל לפני, תוך כדי, ולאחר סיום עבודתם אצלו. המידע יכול להיות שגוי, ולהוביל לתוצאות הרות גורל בעבור האובייקט, שיאלץ להתמודד עם מעין אות קין מודרנית שלא קל להסיר. המידע יכול להיות מטעה. הוא גם יכול להיות מדוייק, אבל לא ראוי לאיחזור ושימוש בהקלקה פשוטה.

 מי שטינקר?

הנה, למשל, סיפור מהניו יורק טיימס על אתר חדש: whosarat.com, או בעברית, מיהו-שטינקר.קום. האתר אוסף ומפרסם מידע על מודיעים וסוכנים משטרתיים, כולל תמונות, מסמכים משפטיים ופירוט התמורה שקיבלו בעבור הדיווח או ההלשנה על חבריהם. האתר מתגאה שחשף עד כה יותר מ-4,000 מודיעים ו-400 סוכנים סמויים. במקרה אחד, ה-FBI נאלץ להתערב ו”להעלים” עד, שתמונותיו שהופיעו באתר ומידע על סיועו למשטרה נשלחו לשכניו והודבקו על עמודים ומכוניות בסביבת מגוריו. מיותר לציין, שרשויות אכיפת החוק לא אוהבות את האתר הזה, ויש ניסיונות לחסום את הגישה באינטרנט לחלק מהמסמכים המשפטיים. פראנק באומן, תובע פלילי לשעבר ומרצה באוניברסיטת מיזורי מצוטט במאמר באומרו כי “האתר ראוי לגינוי ומסוכן. אנשים ימותו כתוצאה מזה”.

נראה שאין היום נושא חם בעולם המשפט וטכנולוגיה כמו שאלת אחריותם של אתרי אינטרנט לתכנים מפרי זכויות יוצרים (או לא חוקיים מסיבות אחרות) המועלים על ידי גולשים. זאת, הרי, מהותה של מהפיכת הווב 2.0 - התוכן מיוצר על ידי הגולשים ולא על ידי בעלי אתרים עם מנגנוני ביקורת ועריכה.

על השולחן בת”א

בית משפט השלום בתל אביב פסק לפני כשבוע בעניין על השולחן נ’ אורט ישראל, כי בעל אתר אינטרנט שלא ידע על הפרת זכויות יוצרים במסגרת תוכן שהעלה גולש לאתר, ושהסיר את התוכן המפר ברגע שנודע לו על ההפרה לכאורה, אינו אחראי משפטית בגין פעולות הגולשים. (ראו כאן פסק דין הפוך מגרמניה - המרחיב את אחריותו העקיפה של בעל האתר - מלפני כשבועיים). מיכאל בירנהק מתמצת את עובדות פסק הדין בעניין על השולחן כך:

“המצב העובדתי שבו מדובר הוא זה: גולשים באחד הפורומים של רשת אורט העתיקו מתכונים וקטעים אחרים מתוך אתר על השולחן שעוסק בבישול, אוכל ומתכונים, ופרסמו אותם בפורומים, תוך מתן קרדיט למקור.” (קצת כמו שאני עושה כאן עכשיו… ) הוא ממשיך:

“לגולשים כנראה לא היה מושג שהעתקה כזו אסורה לפי דיני זכויות יוצרים, אבל ‘על השולחן’ העדיפו לתבוע את אורט, ולא את הגולשים עצמם… השאלה המעניינת במיוחד היא האחריות של אורט: האם מי שמפעיל פלטפורמה שמאפשרת לגולשים לפרסם תוכן אחראי להפרות זכויות יוצרים שיש שם, אם יש שם?”

השופטת אביגיל כהן קבעה בהחלטתה:

“אין הצדקה לחייב באופן גורף בעל אתר, שמנוהלים בו פורומים, לבדוק כל הודעה והודעה ששולח משתתף בפורום לאתר. העלות הכלכלית גבוהה. פורומים כמו הפורום של אורט, שהכניסה אליהם היא ללא תשלום, לא יוכלו להמשיך ולהתקיים, ובכך תהיה פגיעה באינטרס ציבורי-חברתי חשוב.”

היא הוסיפה:

“במקרה דנן יכול זה שנפגע מהפרת זכויות היוצרים להגיש תביעה נגד הגולש באתר האינטרנט שהפר את זכויותיו, כך שתוצאת אי הטלת האחריות על בעל האתר, לא מותירה את הנפגע בפני שוקת שבורה.”

(שימו לב, שהאפשרות לתבוע את הגולש שהעלה תכנים מפרים מותנית ביכולת לחשוף את זהותו, עניין שבו דנתי בפוסטים קודמים.)

“הודעה והסרה”

ההסדר שאליו מכוונת השופטת אומץ כבר בעבר בפסק דין של בית משפט השלום בכפר סבא בעניין בורוכוב. המדובר בהליך של “הודעה והסרה”, שמצוי גם בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני, המתעכב מזה זמן מה בהליכי החקיקה (וראוי בהחלט לעיון מחודש). מה זה “הודעה והסרה”: פגעו לדעתך בזכויות יוצרים שלך? כתבו עליך השמצות המהוות לשון הרע או פוגעות בפרטיותך? פנה/י לבעל האתר שבו הופיעו התכנים ודירשו את הסרתם. רק אם בעל האתר לא הסיר את התוכן לאחר הודעה כזאת, אפשר לתבעו. במילים אחרות, בעל אתר אינטרנט אינו אחראי משפטית (אחריות שילוחית או אחריות תורמת) לתכנים המועלים על ידי גולשים, אלא אם כן יידעו אותו שהתכנים מפרים. הוא לא חייב לבדוק ולמיין את התכנים בעצמו.

כל הסדר המנסה לאזן בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות של הגולשים לבין זכויות קניין (ואחרות) של צדדים שלישיים נקלע לשדה מוקשים ערכי ומשפטי. אם מטילים אחריות על בעלי אתרים, הם הופכים לצנזורים החונקים את חופש הביטוי בעולם הכה-חופשי של האינטרנט. אם מחייבים “הודעה והסרה”, נפתח פתח בפני הודעות סרק שנועדו להלך אימים על בעלי אתרים וגולשים, אף במקרים שבהם אין למודיע זכות משפטית אמיתית, או שהתוכן הרלוונטי עשוי לחסות בצל הגנת ה”שימוש הוגן” שבדיני זכויות היוצרים. אם אין אחריות בכלל, הרשת הופכת לכר פורה לפירטיות זכויות (ככל שאינה כזאת כבר עכשיו).

גוגל משיבה מלחמה

עם כל הכבוד ל”על השולחן”, הקרבות העיקריים במלחמה הזאת מתנהלים בין אולפני הסרטים, הטלוויזיה והמוזיקה של הוליווד לבין חברות טכנולוגיה כמו יו-טיוב (היום גוגל), מייספייס, דיילימושן וגרופר. מייספייס ודיילימושן, תחת איום כבד של תעשיית המוזיקה, הודיעו השבוע על טכנולוגיה בשם Take Down, Stay Down, שתאפשר למנוע העלאה מחדש לאתר של תכנים מפרי זכויות יוצרים לאחר שאלה הורדו לבקשת בעלי הזכויות. דרך אגב, מייספייס “מבוקשת” לא רק על ידי בעלי זכויות יוצרים. לפני שבוע נדרשה החברה על ידי פרקליטי המדינה של שמונה מדינות בארה”ב להעביר מידע על עברייני מין מורשעים המשוטטים באתר. לפני חודשים אחדים תבעו את האתר הוריהן של בנות נוער שהותקפו מינית על ידי גברים שלכאורה הכירו דרך השירות.

אבל האוייבת מספר אחת של תעשיית המדיה היא כמובן גוגל, בעלת הכיס העמוק ביותר בעולם האינטרנט ובעלת אותו אתר מרגיז במיוחד (מבחינת בעלי הזכויות), יוטיוב. גוגל השיבה השבוע לתביעת הענק שהגישה נגדה ענקית המדיה ויאקום, על סך מיליארד דולר, בטענה שוויאקום מנסה לחבל בשיח החיוני והחוקי-בעיקרו המתנהל ברשת בין מאות מיליוני משתמשים בתחום החדשות, פוליטיקה, בידור, תרבות, אמנות, ספורט ועוד. גוגל מקיימת לטענתה את הליך ה”הודעה והסרה” (כן כן - אותו הליך המוזכר בעניין “על השולחן” שלנו… ) המעוגן בסעיף 512 ל- Digital Millennium Copyright Act (DMCA). גוגל מאשימה את ויאקום בצביעות, שכן חברת המדיה השתתפה בהליכי החקיקה של הליך ההודעה והסרה, והיא מנצלת אותו בעקביות במשך השנים, אך אינה מוכנה לשאת בהשלכותיו, שלפיהן כל עוד אין “הודעה” לא מוטלת על אתר האינטרנט חובת בדיקה עצמאית או “הסרה”.

ויאקום טוענת, מצידה, שגוגל רוחצת בניקיון כפיה למרות ידיעתה הפוזיטיווית כי יוטיוב מלא בתכנים מפרים ועל אף היותם של התכנים המפרים דווקא הבסיס המרכזי להכנסתה מהאתר. בקיצור - המשך יבוא.

איך שגלגל מסתובב לו: מי היה מאמין שמיקרוסופט (מיקרוסופט!) תעשה קולות של קורבן ותדרוש ביקורת של רשויות הגבלים עסקיים (הגבלים עסקיים!) כלפי עיסקת גוגל-Doubleclick. מה קורה פה? ובאמת מה קורה עם הגוגל האלה? קודם קנו את יוטיוב במיליארד וחצי דולר והרגיזו את כל מי שדואג לזכויות יוצרים ברשת. עכשיו הם קונים קונים את Doubleclick ב-3 מיליארד ומרגיזים את כל מי שדואג לפרטיות. תיכף הם עוד יקנו לנו את ויקיפדיה - ומה ישאר אז?

Doubleclick היא אוייבת ישנה של פעילי הפרטיות בעולם. החברה היא מעין סוכנות תיווך בין מפרסמים לאתרים גדולים ברשת. יש לה את כל הקליינטים הגדולים - הן מצד המפרסמים והן מצד האתרים, מאגר לקוחות חשוב לגוגל. יש לה את הקליינטים, מאחר שפיתחה אמצעים לניתוח שוק הגולשים, המאפשרים לה להתאים פרסומות לכל גולש, על מנת למקסם את שיעור ההקלקה - הנתון החשוב ביותר בפרסום המקוון. ניתוח השוק מבוצע בעיקר על ידי קוקיס של Doubleclick הנשלחים אל המשתמשים מכל אתר ואתר ברשת הלקוחות (הגדולה) של החברה. כך, גם אם תגלשו באתר ניו יורק טיימס וגם אם תעדיפו את אתר JDate, תקבלו קוקי מאותה חברה, Doubleclick, האוסף אינפורמציה על הרגלי הגלישה שלכם לא רק באתר של אותה חברה (באתר של Doubleclick אף אחד לא מבקר - מי מכיר אותם בכלל), אלא בכל האתרים החשובים. זה שונה מסתם קוקי של הניו יורק טיימס שחוסך לכם להירשם כל פעם מחדש ולבקש את המזג אוויר בתל אביב, אבל לא מתעניין במה שאתם קונים באמזון. זה מגה-קוקי, שעוקב אחריכם בכל מקום.

בסוף שנות ה-90 התעוררה סערה סביב רכישתה של חברת Abacus על ידי Doubleclick תמורת כמיליארד וחצי דולר. Abacus היתה חברת שירותי הדיוור הישיר הגדולה בעולם, בעלת מאגר מידע המכיל פרטים על 90% מאזרחי ארה”ב. מדובר בפרטים לא בנוגע לעולם המקוון (online) אלא לעולם ה”רגיל” (offline), כמו כתובת, טלפון, מספר חשבון בנק, כרטיס אשראי, משכנתא, הרגלי צריכה בסופרמרקט וכו’. בעקבות העיסקה שינתה Doubleclick את ה-privacy policy שלה, כך שתוכל להצליב מידע ממאגר המידע המקוון שלה עם המידע במאגרי ה”אולד סקול” של Abacus. זה הכניס את כל המערכת לסיחרור: ה-FTC פתח בחקירה (וסגר אותה בלי תביעה), והוגשו תביעות ייצוגיות צרכניות, שנדחו בבית משפט פדרלי בניו יורק. התביעות לא נדחו מאחר ש- Doubleclick צדיקים, אלא לנוכח העובדה הלא כל כך נעימה, שאין בארה”ב חוק להגנת הפרטיות. כך ניסו “לדחוף” את המקרה לחוקים כמו חוק האזנת סתר (לטעון שקוקי מאפשר האזנת סתר) ועוד מסגרות חקיקה לא מתאימות. מכל מקום, הסערה עברה.

עכשיו מתעוררים אנשי הפרטיות שוב, לנוכח החשש שגוגל תאחד את מאגר המידע האדיר שלה אודות שאילתות החיפוש של הגולשים (ותוכן האימיילים של גולשים המשתמשים, כמוני, בג’ימייל, שירות שנותן לכם כ-3 ג’יגה איחסון תמורת סריקת תוכן התכתובת שלכם לצורך התאמת פרסומות) עם המאגר העצום של Doubleclick. במובנים רבים, הסוסים כבר ברחו מהאורווה. גוגל לא צריכה את העוגיות של Doubleclick כדי להרכיב פרופיל גולש. יש לה את עוגיית-העוגיות משלה, עוגיה שפוקעת ב-2038 ומרכיבה פרופיל מדהים בהשלכותיו של המוח של כל גולש וגולש. כל מה שאנחנו רוצים, מקווים, פוחדים, סקרנים, מתאווים, מתעניינים נמצא שם. כל חיפוש של תרופה או מחלה, בית למכור או לקנות, עבודה או מתחרה, חבר או חברה, פורנו רך או קשה, משחקים, חופשות, הימורים, חיות מחמד, וכו’ וכו’. הכל כבר נמצא שם. מנועי חיפוש - ובראשם מנוע המנועים שבאמת ברוך הוא (מה היינו עושים בלעדיו??), מציבים בעיה קשה של פרטיות. מיקרוסופט לא סתם עושים רעש. דיני הגבלת הפרטיות של היום הם דיני ההגבלים העסקיים של אתמול. ביל גייטס אמר את זה בעצמו לאחרונה. עכשיו צריך להתחיל להתמודד עם זה.

ניצחון חשוב לספקיות שירותי אינטרנט ולאתרים המפרסמים תוכן שמעלים גולשים, במאבקם כנגד חשיפה לאחריות משפטית: בית המשפט לערעורים (9^th Circuit) האמריקני פירסם בשבוע שעבר החלטה בעניין של Perfect 10, Inc. v. CCBill, העשויה להרחיב משמעותית את ההגנות החוקיות של ספקיות שירותי אינטרנט ואתרי תוכן בגין תביעות על הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות, ועוד.

פרפקט 10 מפעילה אתרי אינטרנט פורנוגרפיים. אתרים שונים באינטרנט מפרסמים ללא רשות תמונות וקטעי וידיאו מאתר פרפקט 10. פרפקט 10 הגישה תביעה על הפרת זכויות יוצרים ועל פגיעה בזכותם של המצולמים שתמונותיהם לא יופצו ללא הסכמתם (מה שנקרא במשפטית, “הזכות לפרסום”, ראו פסק הדין בעניין אריאל מקדונלד בישראל). כנהוג בעניינים אלה, הוגשה התביעה לא כנגד האתרים/הגולשים המפרים עצמם (משימה קשה וסיזיפית), אלא כנגד חברות המספקות שירותי אינטרנט שונים לאתרים/גולשים אלה (שירותי אירוח (הוסטינג) על ידי אחת הנתבעות; גביה (בילינג) על ידי אחרת).

הנתבעות הסתמכו על שני סעיפי חוק המעניקים פטור מאחריות למי שמשמש רק “צינור” או “אכסניה” לתכנים מפרים. ראשית, סעיף 230 ל- Communications Decency Act (CDA) מעניק הגנה לספקיות שירותי אינטרנט, אתרים ובלוגרים מפני אחריות בגין תכנים שהעלו לרשת, שנוצרו על ידי אחרים (למשל, בלוג שבמסגרתו מתפרסמת תגובה של קורא הכוללת דברי לשון הרע; אתר המפרסם תצלום חושפני שהעלה גולש, המתברר כתצלום של אדם אחר שפרטיותו נפגעת; אתר מכירה והשכרה של דירות הכולל הודעות גזעניות כגון “לא לבני מיעוטים” - ראו בעניין זה פרשת Craigslist). סעיף 230 אינו חל על “תביעות קניין רוחני” או על עילות תביעה פליליות. בית המשפט פירש את החריג לפטור בצמצום רב ופסק, כי הביטוי “תביעות קניין רוחני” מתייחס רק לתביעות על פי דיני הקניין הרוחני הפדרליים, כך שהפטור כן חל על תביעות בגין הזכות לפרסום, סימני מסחר, סודות מסחריים, ועוד. (כלומר, תובע חסום בפני הגשת תביעה נגד אתר, שפירסם מידע שהעלה גולש, הפוגע בסוד מסחרי של התובע. התובע יכול “לחפש” את הגולש אך לא לתבוע את האתר). זאת החלטה משמעותית בעבור אתרים המשתמשים בתוכן שנוצר על ידי גולשים (כלומר, אתרי “ווב 2.0“). לדוגמא, גם אם מדינות ארה”ב יחוקקו (כצפוי) חוקים הבאים לרסן את הפגיעה בזכויות שונות המתרחשת באתרי שיתוף חברתי (כמו מייספייס), חוקים אלה יהיו בלתי אכיפים כלפי כל מי שאינו אחראי ישירות לתוכן הפוגעני. במילים פשוטות, אין יותר תביעות כנגד ספקיות שירותי אינטרנט, אתרים ובלוגים המשמשים רק “אכסניה” או “צינור” לתוכן פוגע, למעט תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים.

מה שמביא אותנו לסעיף החוק השני, סעיף 512 ל- Digital Millennium Copyright Act (DMCA), העוסק בזכויות יוצרים, ושעליו כתבתי כאן לפני כשבועיים בהקשר של פרשת ויאקום נ’ גוגל. סעיף 512 עוסק בהגנת אתרי אינטרנט וספקיות שירות מפני אחריות להפרת זכויות יוצרים במסגרתם, כל עוד הם אינם מודעים להפרה כזאת, ואם מיידעים אותם, הם מסירים מייד את היצירות המפרות (הליך של “הודעה והסרה”). גם סעיף זה פורש בצמצום רב על ידי בית המשפט, באופן הדוחה טענות בדבר “ידיעה קונסטרוקטיבית” של הנתבעת בדבר יצירות מפרות המוצגות באמצעותה. כך, למשל, נפסק, כי הודעות הפרה והסרה חייבות להיות מנוסחות בדיוק על פי הדרישות המפורטות של סעיף 512(C)(3)(a) לחוק (כולל זיהוי התוכן המפר והצהרה, תחת שבועה, כי מוסר ההודעה הוסמך לפעול בשם בעל זכויות היוצרים המופרות), וכי אין אפשרות לצרף הפרות אחדות להודעה אחת. (צריך לזכור, כי ויאקום, למשל, טוענת שביוטיוב מופיעות יותר מ-100,000 יצירות מפרות בבעלותה, שנצפו כבר יותר מ-1.5 מיליארד פעמים. זה הרבה הודעות שצריך לשלוח…). כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה, כי הנתבעות יכולות היו להניח, כי אתרים עם שמות כגון illegal.net או stolencelebritypics.com מציגות תכנים מפרים. בית המשפט קבע, כי אין נטל על הנתבעות לברור תכנים המועברים דרכם, אף אם אלה נראים חשודים, וכי רק ידיעה קונקרטית וודאית תבטל הזכאות לפטור על פי סעיף 512.

חשוב לציין, כי בית המשפט לערעורים צפוי לפסוק בקרוב בשתי תביעות נוספות שבהן מעורבת פרפקט 10, אחת נגד גוגל ואמזון, והאחרת נגד מסטרקארד וויזה, העשויות להאפיל בחשיבותן על פסק הדין שנדון כאן. יהיה מעניין.

גוגל מציעה היום לגולשים שירות חדש (בטה) בשם TiSP המאפשר חיבור המחשב בפס רחב דרך רשת הביוב הביתית. מעניין להבחין, כי אפילו שירות זה מיישם את המודל העסקי הרגיל של ענקית האינטרנט: אספקת שירותים איכותיים חינם תמורת היכולת לנתח את המידע האישי של הגולשים. כך, למשל, מספקת גוגל חינם תיבת דואר עם יותר מ-2 ג’יגה שטח איחסון (Gmail), בתמורה לניתוח תוכן האימיילים של המשתמשים והתאמת תוכן פרסומי לתכתובת שלהם. את השירות החדש מספקת גוגל תמורת היכולת לערוך בדיקת דנ”א לפסולת הביוב של המשתמשים, כדי ללמוד על העדפותיהם הקולינריות, מצבם הרפואי ונטייתם למחלות גנטיות.