קצת באיחור אבל בכל זאת: מה היה לנו בכנס המדובר? (מלבד נוכחות יפה של הסטודנטים למרות השביתה והמשחק המכריע של מכבי) (ויש גם תמונות).

היה לנו את עו”ד חיים רביה, ראש קבוצת האינטרנט, ה-IT וזכויות היוצרים במשרד עוה”ד פרל כהן צדק לצר, שדיבר על חשיפת גולשים בידי ספקיות שירותי האינטרנט. חיים אמר, כי הקריטריונים המגבילים מאוד שנקבעו בפסיקה לגבי האפשרות לדרוש מספקיות שירותי אינטרנט לחשוף זהות של גולשים (רק אם בוצעה עבירה פלילית, ולא רק עוולה), מזמינים חקיקה דרקונית שתפגע בפרטיות ובחופש הביטוי. לדבריו, ההשלכה הפרקטית של פסק הדין בעניין פלונית נ’ בזק בינלאומי, הנתפס כהלכה – בהעדר פסיקה של בתי משפט גבוהים יותר - אף שניתן על ידי בית משפט השלום, היא כי אין כמעט אפשרות לחשוף זהות של גולשים לצורך תביעות בגין לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים. גם אם במקרים מעטים מתקיימים התנאים לחשיפה, לא ברור מהי הפרוצדורה שבה יש לנקוט, מהו בית המשפט המוסמך, את מי יש לתבוע, מהם סדרי הדין, ועוד. עו”ד רביה הסביר, כי ספקיות שירותי האינטרנט פועלות בעניין זה בוואקום חקיקתי והלכתי, המזמין הצעות חוק פרטיות לא מאוזנות.

ד”ר יובל קרניאל, מביה”ס לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למנהל, אמר כי האנונימיות מהווה חלק אינטגרלי מזכויות יסוד חוקתיות כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות. לדבריו, אין להפריז בחשיבות של ביטוי אנונימי ברשת והפוטנציאל השלילי שלו, מאחר שביטוי אנונימי הוא ביטוי “מוחלש”. לדבריו, יש להתחשב במשקל הנמוך של ביטוי אנונימי כשבאים לתחום את הגבול בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי ברשת. לדבריו, המבחן הנכון אינו זה שנקבע בפס”ד פלונית, שכן לא כל ביטוי פלילי מצדיק חשיפת הדובר (לדוגמא: קללות ודברי נאצה חסרי משקל), ולא כל ביטוי אזרחי מצדיק שמירת אנונימיות (לדוגמא: ביטוי אזרחי הנסמך לכאורה על טענות עובדתיות, שהוא בעל פוטנציאל פגיעה גבוה). הוא מציע לבחון את המשקל הסגולי של הביטוי האנונימי על סמך מיידיות ההתבטאות, העדר סינון, ציטוט מקור אחר, וקיומן של טענות עובדתיות מפורטות. ככל שהביטוי מוחלש, כן תקטן הנטייה לחשוף את זהות הדובר.

ד”ר טל ז’רסקי, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ציין כי יש להבחין, כשמדברים על ווב 2.0, בין סוגים שונים של רשתות חברתיות. אלה מצויות על סקאלה, כשבקצה האחד רשתות חברתיות קרובות, שבהן הדוברים בדרך כלל ממילא אינם שומרים על אנונימיות, ובקצה האחר רשתות חברתיות רחוקות, שכמעט שאינן מעוררות בעיות משפטיות ייחודיות, מאחר שאין אפשרות לבנות בהן מוניטין לאורך זמן. לדבריו, ה”טוק בק” הוא אמצעי פרימיטיבי למדי, שאינו מאפשר יצירה של פרסונת-רשת קבועה, וברוב המקרים גם לא זוכה למשקל ממשי. לדבריו, על המשפט להתערב התערבות מינימלית בטכנולוגיות מתקדמות ומשתנות. ראוי להתערב רק כאשר נורמות חברתיות אחרות המוחלות ברשת החברתית נכשלות ב”מישטור”; או כאשר הרשת החברתית “מחצינה” את הנזקים מפעולותיה על גורמים אחרים.

אפי פוקס (קודח) (effi.pdf) עמד על ההבדל שבין הזכות לפרטיות לבין הזכות לאנונימיות. לדבריו, בהגנה על הפרטיות, שאיפתו של אדם היא שלא יימסרו פרטים “אישיים” אודותיו לצד שלישי; בהגנה על אנונימיות, מדובר בזכותו של אדם להיות לא מזוהה. אפי סיכם את ההבדלים כשאמר: “הזכות לפרטיות = זה לא שלי”; “הזכות לאנונימיות = זה לא אני”. הוא ציין, כי בעוד שלגולשים במרחב הציבורי ברשת יש ציפייה שזהותם האמיתית לא תיחשף (אנונימיות), חוק הגנת הפרטיות מגן רק על הזכות לפרטיות. כך נותרת האנונימיות ללא הגנה מפורשת, ועליה להתבסס על פתרונות פרשניים “יצירתיים”, כגון קריאתה של “חובת סודיות משתמעת” אל מערכת היחסים שבין מפעיל אתר לבין קהילת המשתמשים. אפי הזכיר פרשה שאירעה בתחילת מרץ 2007, שבמסגרתה נחשפה בפורום רוטר-נט זהותו של הגולש האנונימי “עמיחי”. לדבריו, “עמיחי” נמצא במילכוד משפטי, שכן אם יתבע את מנהל הפורום בגין הפרתה של חובת סודיות משתמעת, יחשוף עצמו באופן חד משמעי, בעוד שאם לא יעשה כן, ייחשב ממילא על ידי ציבור גולשים רחב כמי שזהותו נחשפה.

עו”ד יהונתן קלינגר, 2JK.org, שאל האם אדם שחושף את כל מאוויו ברשת ראוי “להיעזב לנפשו”, כהגדרת הזכות לפרטיות בידי וורן וברנדייס; או שמא עם כתיבת בלוג (פופולרי) הופך אדם ל”סלבריטי רשת“, שאינו זכאי לתבוע פרטיות? לדבריו, בלוגרית ש”כותבת את חייה” ברשת מוותרת על חלק מזכותה לפרטיות ואנונימיות. השאלה המעניינת היא, היכן עובר הגבול בין חייו הפרטיים של הבלוגר לבין זכות הציבור לדעת.

דבורית שרגל (וולווט אנדרגראונד), סיפרה, בתגובה להרצאתו של ד”ר קרניאל, כי ביטויים שנכתבו בבלוג שלה על ידי גולשים אנונימיים היו לא פעם פוגעניים מאוד ובעלי משקל רב מבחינתה. לדבריה, במצב שבו גולש אנונימי מטריד בעל בלוג באופן עקבי וקשה, נוטים משפטנים לדאוג יותר לאנונימיות המטריד מאשר לשמו הטוב וזכויותיו של המוטרד.

כרמל ויסמן, דוקטורנטית לתקשורת מהאוניברסיטה העברית, דיברה על ההקלה הרגשית וההנאה שיש בחשיפה, וטענה כי הבלוגוספירה מגלה סימנים דווקא של נטישת האנונימיות והזדהות הגולשים. לדבריה, בעקבות פרשה מביכה, שבמסגרתה קראה שופטת פוסטים אישיים מאוד מהבלוג שלה בפני קהל יושבי בית המשפט, הגיעה למסקנה שלחשיפה לא-אנונימית יש אפקט מזכך ומעצים.

גדי שמשון, ערס פואטי, דירקטור באתר תפוז ומקימי אתר “נענע”, ציין כי מניסיונו, אין באמת אנונימיות ברשת, שבה הכל גלוי וניתן לחשיפה. “אם אתה כותב תגובה באינטרנט, תכתוב כאילו אבא שלך והבוסית שלך יודעים שזה אתה”, אמר שמשון.

אה כן, מה אני אמרתי: אמרתי שבעידן שבו המרחב הפרטי של האזרח הולך ומצטמצם, עקב טכנולוגיות חודרניות, החשיבות של הזכות לאנונימיות הולכת וגדלה. אמרתי שהאנונימיות ברשת היא אנונימיות לכאורה בלבד, שכן יש בידי ספקיות שירותי האינטרנט, מנועי חיפוש ואתרים שונים מידע רב אודות זהות הגולשים. אמרתי עוד, שחשוב לקבוע כללים לתחימת גבולות הזכות לאנונימיות, על מנת למנוע שימושים לרעה, כגון הוצאת דיבה, הפרת זכויות יוצרים, או עבירות חמורות כגון פדופיליה וטרור, אך באותה עת להגן על הזכות לפרטיות ברשת.