אין ספק שאחד הנושאים החמים בתחום המשפט וטכנולוגיה הוא קרב הענקים המתפתח בין חברת המדיה ויאקום (בעלת MTV, ניקולודיאון, קומדי סנטרל, ועוד) לבין מלכת האינטרנט גוגל, בעלת אתר הווידיאו אדיר העוצמה יו-טיוב. אז מה בעצם קורה שם? הנה ניסיון צנוע לעשות קצת סדר:

גוגל רכשה לפני כחצי שנה את יו-טיוב תמורת 1.65 מיליארד דולר, סכום נכבד גם בעבור חברה כמו גוגל, המרוויחה יותר ממיליארד דולר בשנה. גוגל הודיעה על הרכישה ימים אחדים לאחר שגורו האינטרנט מארק קיובן, הבעלים של קבוצת הכדורסל דאלאס מאווריקס, ומי שמכר את חברת ברודקסט.קום ליאהו ב-5 מיליארד דולר ב-1999, הצהיר כי יו-טיוב היא קופת שרצים משפטית, שתמית אסון כלכלי, בדמות מבול תביעות על הפרת זכויות יוצרים, על מי שיתפתה לרכוש אותה. גוגל חשבה אחרת.

כעת קורם חזונו של קיובן עור וגידים: גוגל נתבעת על פיצויים בסך של מיליארד דולר בגין אחריותה העקיפה להפרת זכויות יוצרים ביצירותיה של ויאקום, המופיעות ללא רשות ביו-טיוב. ויאקום טוענת מה שכולם יודעים, שיו-טיוב מלאה ביצירות מפרות, בין היתר בפרקים של ה”דיילי שואו עם ג’ון סטיוארט” (המופיעים כמעט מדי יום בין הקטעים הנצפים באתר) ושל “סאות’ פרק”. לפני שבועות אחדים דרשה ויאקום מיו-טיוב להסיר מהאתר יותר מ-100,000 יצירות מוגנות, שנצפו עד כה יותר מ-1.5 מיליארד פעמים.

ברקע התביעה מתנהל משא ומתן בין גוגל לבין חברות מדיה מובילות בניסיון ליישב את המתיחות סביב העלאתם של קבצים מוגנים על ידי משתמשים לאתר יו-טיוב. כך, למשל, הגיעה גוגל להסכמה על חלוקת רווחים עם רשת הבי.בי.סי, ליגת האן.בי.איי, וורנר מיוזיק ויוניברסל. יש הסבורים, כי הגשת התביעה על ידי ויאקום אינה אלא שלב במשא ומתן בינה לבין גוגל על חלוקת העוגה.

מבחינה משפטית, השאלה נסובה סביב סעיף בחוק אמריקני מיושן בשם Digital Millennium Copyright Act (DMCA). החוק נחקק ב-1997, כאשר לרשת היו מחוברים כ-19 מיליון משתמשים; כיום יש יותר ממיליארד. על פי סעיף 512 לחוק, אתרי אינטרנט פטורים מאחריות להפרת זכויות יוצרים במסגרתם כל עוד הם אינם מודעים להפרה כזאת, ואם מיידעים אותם, הם מסירים מייד את היצירות המפרות. זהו הליך של “הודעה והסרה” שגוגל טוענת שיו-טיוב מקיימת, ולכן נהנית מהפטור.

ויאקום טוענת, כי סעיף 512 אינו חל מקום בו אתר האינטרנט הנדון מפיק רווח ישיר מהשימוש המפר ביצירה המוגנת, וכי יו-טיוב מפיקה רווח כזה שכן היצירות המפרות - ולא קליפים חובבנים תוצרת בית - הן לב ליבו של האתר. למעשה, בין השורות של התביעה ניכרת מורת רוחם של בעלי זכויות היוצרים מהנטל שסעיף 512 מטיל עליהם - לסרוק את אתרי התוכן המתרבים מיום ליום, לאתר יצירות מוגנות ולשלוח הודעות הסרה לבעלי האתרים. אלה, כגון יו-טיוב, רוחצים בניקיון כפיהם וטוענים כי אף אם גולשים מעלים לאתר יצירות מפרות, הם עצמם אינם אחראים לכך, שכן לא זאת מטרת האתר. במילים אחרות, ויאקום טוענת כי הנטל לחסימת ההפרה צריך להיות על יו-טיוב.

יו-טיוב, מצידה, טוענת כי הטכנולוגיה אולי משמשת למטרות מפרות, אך יש לה גם שימושים לגיטימיים. טענה זאת זכתה לניצחון גדול בפסק דין חשוב של בית המשפט העליון האמריקני מ-1984 בנוגע לבטאמקס של סוני. באותו עניין ניסו חברות המדיה לחסום את השימוש בווידיאו (שרק יצא לשוק), בטענה כי המכשיר מאפשר הפרת זכויות יוצרים בסדרות טלוויזיה וסרטים. בית המשפט העליון קבע, כי אף שהווידיאו עלול לשמש להפרת זכויות יוצרים, הרי שיש לו גם שימושים משמעותיים שאינם מפרים, ומכאן שאין לחסום את השימוש בטכנולוגיה. לאחרונה, נמנע בית המשפט העליון האמריקני מהחלת הלכת סוני בעניין גרוקסטר, ספקית שירותי ה-P2P - שיתוף קבצים באינטרנט. בית המשפט קבע שם, מבלי להפוך את הלכת סוני, כי גרוקסטר עודדה (אקטיבית) את המשתמשים להפר זכויות יוצרים ביצירות מוגנות, ולכן אחראית בעצמה להפרות.

השורה התחתונה היא, כי הטכנולוגיה בסופו של דבר מנצחת וצועדת קדימה, ללא קשר למהמורות המשפטיות בדרך. ברור כי סעיף 512 אינו נותן מענה אמיתי לבעיית זכויות היוצרים בעידן הווב 2.0, שבמסגרתו כל גולש הוא מיני-ספק-תוכן. ההתגוששות בין תעשיית המדיה לבין תעשיית הטכנולוגיה תצטרך להפיק, בסופו של דבר, מסגרת משפטית-טכנולוגית חדשה.

חברי הטוב נתי, אתמול במאי, היום איש ווב 2.0, מחר מי יודע, שלח לי לינק לסרט שלו קולולוש, שמופיע באורך מלא באינטרנט, ככה, בלי ביטורנט או קאזה או P2P אחר. שווה צפייה. בטח שווה. אפילו אורי קליין אהב את זה. ואני עוד לא מתחיל לדבר על יוטיוב וויאקום, וכל הבלאגן של זכויות יוצרים ברשת, DRM וכו’. נשמור את זה לפוסט אחר. כאן זה פלז’ר לא ביזנס. נתי הוא איש שהווב 2.0 (וענת) שינתה את עולמו. טוב לראות שיש דברים שמשנים עולם ככה פתאום, אין א גוד וויי. בהצלחה נתי עם סרט הוויקי הראשון (לפחות במזה”ת).

קצת מוזר לפתוח בלוג-לא-אנונימי בהודעה על כנס בנושא “אנונימיות ברשת”. או שאולי לא כל כך מוזר, כי דווקא הבלוגרים נוטים להיות בכלל לא אנונימיים, לפחות במסגרת הבלוג שלהם (טוב, לא כולם). להיפך, מי צריך בלוג אם הוא שומר על אנונימיות. כל העניין זה תקשיבו מה לי יש להגיד, לא? בכל אופן, אני מארגן את הכנס, שבו ישתתפו כמה מובילי משפט ואינטרנט, ביחד (”משפט ואינטרנט” ) ולחוד, וליתר דיוק חיים רביה, טל ז’רסקי, יובל קרניאל, גדי שמשון, דבורית שרגל, כרמל ויסמן, יהונתן קלינגר ואפי פוקס. הנושא הועלה על סדר היום מכוח הנסיבות: מתקפה רבת פנים על האנונימיות של הגולשים; הצעות חוק שיחייבו טוקבקיסטים וכן גולשים באתרי מין והימורים להזדהות בשמם; דרישה של צדדים להתדיינות לחשוף את זהותם של גולשים על מנת לתבעם בגין עוולות כגון לשון הרע והפרת זכויות יוצרים; חיוב ספקיות שירותי אינטרנט על ידי המדינה לאגור את היסטוריית הגלישה של המנויים למטרות ביטחון לאומי ואכיפת חוק. זה טוב? זה רע? זה לא נורא? בקיצור, יש על מה לדבר. נקווה שידברו.